עיריית ירושלים נ' נווה לקשיש בע`מ

החלטה

1.התובעת הגישה תביעה כספית על סך של כ- 157,000 ₪ כנגד הנתבעת בגין חוב ארנונה המתייחס לנכס בו החזיקה הנתבעת ברח' דרך בית לחם 65, ירושלים (להלן – הנכס).

חוב הארנונה מתייחס לשנים 1999-2001.

2.הנתבעת הגישה הן בקשה למחיקת כותרת והן בקשה לרשות להגן.

לעניין הבקשה למחיקת כותרת טוענת הנתבעת כי כתב התביעה אינו מכיל פירוט לגבי חישוב סכום התביעה ומה מקור החישוב ולפיכך אין המדובר בסכום קצוב.

לגוף התביעה נטענות הטענות הבאות:

ראשית, הנכס נשוא כתב התביעה הינו בניין ובו דירות מגורים שבהן התגוררו קשישים אשר הנתבעת העניקה להם טיפול והשגחה.

שנית, מאחר והיא נטלה על עצמה את תשלומי הארנונה על פי ההסכמים עם הדיירים חושבה הארנונה על פי סיווג מגורים.

שלישית, במועד מאוחר יותר היא הגיעה להבנות עם בעלי הנכס ולפיו תמורת תשלום סכום מסויים יישא הבעלים מאותו מועד בתשלומי הארנונה. סכום זה, שאינו ידוע, אכן שולם לבעלי הנכס ומאז ההסכם הנ"ל לא נדרשה היא לשאת בתשלום הארנונה אלא עד בסמוך להגשת התביעה. לו היתה מתקבלת דרישת תשלום במהלך התקופה טרם הגשת התביעה היא יכלה להסדיר את נושא התשלום עם בעלי הנכס.

כמו כן יכלה היא להשיג על החוב או להגיש בקשה לקבלת פטור.

רביעית, עקב השיהוי הרב בהתנהלות התובעת נגרמו לה נזקים מהותיים וראייתיים.

חמישית, בעקבות הגשת התביעה התברר לה כי שילמה לתובעת סכומים רבים מעבר למגיע לה בגין שנים עברו וכי יש לקזז סכומים אלא מן החוב הנתבע.

3.משלא צלח המו"מ בין הצדדים לפתרון הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, התקיים דיון בבקשה והצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

4.לאחר עיון בחומר שבתיק ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות להגן להידחות.

ראשית, יש לדחות את טענת הקיזוז. הלכה היא כי טענת קיזוז יש לטעון כדרך שמנסחים כתב תביעה תוך הנחת תשתית עובדתית הנסמכת על מסמכים וחישובים.

הנתבעת לא טרחה לפרט מה הסכומים ששילמה בעבר ובאלה מועדים. די בכך לדחות את הטענה.

שנית, ההסכמות אליהן הגיעה עם הבעלים אין בהן כדי לחייב את התובעת. הנתבעת לא הציגה את ההסכמים הנ"ל ואף בבקשה ובתצהיר לא ציינה את מועדי ההסכמות. הנתבעת אף לא טרחה לציין מהו הסכום אותו שילמה לבעלי הנכס על מנת שתופסק חבותה לתשלום הארנונה והעברת החובה בתשלום על שם הבעלים. די בהעדר פירוט שכזה ובקביעה כי אלו אינם מחייבים את התובעת כדי לדחות את הטענה.

על הנתבעת כמי שהחזיקה בנכס עד ליום עזיבתה, שגם הוא אינו ידוע בהעדר ציונו, למסור הודעה בכתב לתובעת בהתאם להוראת סעיף 325 לפק' העיריות. אף המצהיר מטעמה הודה ברוב הגינותו כי לא זכור לו כי נציג מטעם הנתבעת פנה לתובעת והודיע על הפסקת החזקתה בנכס.

די במחדל זה כדי להשית על הנתבעת את הוראת סעיף 326 לפק' העיריות ולפיו כל עוד לא נמסרה הודעה בכתב על פי הוראת סעיף 326 הנ"ל כדי לראות בה כמי שעדיין ממשיכה להחזיק בנכס וממילא להטיל עליה את תשלום הארנונה.

שלישית, טענת הנתבעת לעניין הסיווג נטענה באופן רפה ובלתי ברור אף לענין זה לא הונחה כל תשתית עובדתית.